הלכות ומנהגים לימי השובבים

ד טבת תשפ"ו | 24/12/2025 | 21:24

א. מנהג קדום בכל ישראל להתענות בימי השובבי"ם ת"ת המסוגלים מאד לתקן פגם הברית יותר משאר זמנים ^א. ושערי שמים פתוחים ולכן יתחרט האדם על מעשיו הרעים ויעשה תשובה שלימה כי ימים אלו מסוגלים מאד לקבלת התשובה ^ב. ועיקר התענית אינו אלא להכנעת הלב ^ג.

ב. כל ערב שבת בזמן השובבי"ם הוא זמן של תשובה ומעשים טובים יותר מכל ערבי שבתות השנה, וכן השבתות של ימי השובבי"ם הם מסוגלים ביותר לתיקון עון הידוע כי שבת רזא דברית ^ד.

ג. צריך ליזהר מאד בפרט בימים אלה מאיסור לשון הרע, שברית הלשון מכון נגד ברית המעור ^ה.

ד. יזהר מאד משחוק וקלות ראש וראִיות אסורות והרהורים רעים, ואמרו (סוטה ח.) אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. וכתיב (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ודרשו רז"ל (במדבר רבה פר' נשא פרשה י) אלו הלב והעינים שהם שני סרסורי החטא ^ו. והיינו, כי מלבד איסור העריות עצמו, אסרה תורה באיסור לאו נפרד, גם את ההסתכלות בפני עצמה ^ז.

ה. אמרה תורה: ונשמרת מכל דבר רע, ודרשו רבותינו שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ואמרו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה ^ח, וכל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ^ט.

ו. חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שמעולם לא נסתכל במילתו ^י. וכל שכן שלא יסתכל בשל אחרים ^יא. ובזוה"ק אמרו: (פר' פקודי דף פד ע"א) אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באת קיימא דיליה, בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא.

ז. אם רוצה לילך לדבר מצוה, ויודע שיש שם פריצות או יבוא לידי הרהור, אל ילך לשם. ומכל מקום, קודם צאתו לשוק, או למקומות אחרים שמוכרח לילך לשם, יתפלל להשי"ת שלא יכשל בראיה אסורה ^יב.

ח. התיקון לפגם העינים, הוא שיבכה על עוונותיו ועל חורבן ביהמ"ק, ועל אדם כשר שמת. גם ינדד שינה מעיניו ויקום בחצות לילה, או עכ"פ באשמורת הבוקר. וכן יסתכל בדברי קדושה, כגון באותיות ספר תורה, או בפני רבו, וכן יסתכל בציציותיו תמיד ^יג. וכן ילמד תורה שבע"פ לאור הלבנה ומצטער מעט בעיניו בקושי ראייתו, עי"ז מתקן מה שפגם בראייתו ^יד.

ט. יש למעט בשינה בימי השובבי"ם ולהוסיף בלימוד התורה בלילה, ועיקר לימודו יהיה בעיון כי פגם במוח ושם התיקון ולכן צריך ללמוד בעיון גדול ^טו.

י. יש להרבות בימים קדושים אלה באמירת תהלים כי הוא חשוב כעוסק בנגעים ואהלות ומועיל מאד לתיקון ^טז.

א. כ"כ בשער רוה"ק (דף יז ע"ב) וז"ל: ענין השובבי"ם הנודעים, רצוני לומר שיש מנהג קדום בכל ישראל להתענות מ' יום רצופים, שיש מן יום הראשון של פרשת שמות עד פרשת תרומה, וקצת מן תצוה. ונתנו סימן בהם שובו בנים שובבים ר"ת שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים. והנה עיקר התענית בהם בארבעים ימים אלו, לא נתקנו אלא על עוון הקרי, וימים אלו מסוגלים להתענות בהם על הקרי יותר מכל ימות השנה. וטעם הדבר יתבאר לך ממה שביארנו בענין גלות מצרים בחומר ובלבנים מה ענינו, ושם נתבאר, כי אותם שנשתעבדו בגלות מצרים היו אותם הניצוצות של הנשמות שיצאו מאדה"ר באותם ק"ל שנה שפירש מן אשתו, והיה מוליד שדין ורוחין ע"י טפות קרי, וכל אלו נתקנו בגלות מצרים ההוא. ולכן בזמן הפרשיות אלו, יש בהם סגולה לקבל תשובת האדם המתענה בהם על עוון הקרי, ולכן הם מתחילים מן פרשת שמות, מפני שאז בפרשה ההיא היה התחלת השעבוד. ומסתיימים בפרשת משפטים לטעם שנתבאר שם ג"כ, בענין סמיכות כי תקנה עבד עברי אל מתן תורה, כי אז נגמרו אותם הניצוצות להתקן, וכו'. גם דע כי עיקר אלו התעניות נתקנו בימים אלו לכפר על עוון שכבת זרע לבטלה, שעליהם כתיב שוחטי הילדים וכו'. עכ"ל.

וכ"כ בעבודת הקודש, (צפורן שמיר סי' ו, אות צ) ואם חטא בכל אופני קרי התיקון הוא להתענות בימי שובבי"ם ת"ת פ"ד תעניות, דהיינו מפרשת שמות עד תצוה שהוא ר"ת שובבי"ם ת"ת.

אמרו חז"ל בנדה (יג:) המקשה עצמו לדעת שיהא בנידוי, והיינו שמחוייב נידוי. ואמרו בזוה"ק (פר' פקודי דף רמט ע"ב) שהמחוייב נידוי אין תפילתו נשמעת למעלה ארבעים יום, שהוא נזוף מפי פמליא של מעלה, ומסתלקת ממנו שמירת הבורא יתברך, וגם בלילה אין נשמתו עולה למעלה, ודוחין אותה לחוץ. ע"כ. ואם עבר וגם הוציא שז"ל, אמרו חז"ל (מסכת כלה פ"א הלכה יח-יט) שכאילו הרג את הנפש וכאילו עובר עבודה זרה, וחשוב כבהמה, וחייב מיתה, ואין לו חלק לעולם הבא. והוא עוון ער ואונן שמתו עבור זה, אע"פ שהיו קטנים. ואיתא בגמ' שבת (מא.) שעל חטא זה בא מבול לעולם, ונמחו כל הבריות רח"ל. וכתב מרן השו"ע (אהע"ז סי' כז) שהוא חמור מכל העבירות שבתורה, ובנידוי הוא יושב. ואם נתעברה ממנו אשתו באותו הזמן, קודם ששב בתשובה, הרי הולד מבני תשע מידות, שהם מן המורדים והפושעים בהשי"ת, אשר סופם להתנדות מקהל ישראל רח"ל.

עוד אמרו בזוה"ק (פר' ויחי דף ריט:) אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו מאי גמול ידיו אמר ר' יצחק לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא דהא תנינן כל מאן דאפיק זרעיה בריקניא אקרי רע ולא חמי אפי שכינתא דכתיב (תהלים ה') כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע וכתיב (בראשית ל"ח) ויהי ער בכור יהודה רע אוף הכא אוי לרשע רע ווי לההוא חייבא דאיהו רע דעבד גרמיה רע כי גמול ידיו יעשה לו לאכללא מאן דזני בידוי לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא, ת"ח דהא כתיב אוי לרשע (רע) כיון דכתיב אוי לרשע אמאי רע אלא כמה דאמינא דעבד גרמיה רע, וכתיב לא יגורך רע, וכלהו סלקין והאי לא סליק ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא, ת"ח כלהו סלקין והוא לא סליק מ"ט אינון קטילו בני נשא אחרא והאי קטיל בנוי ממש אושיד דמין סגיאין, ת"ח בשאר חייבי עלמא לא כתיב וירע בעיני יי' וכאן כתיב וירע בעיני יי' אשר עשה מ"ט משום דכתיב ושחת ארצה. עכ"ל.

ושורש הדבר מצד שפוגם בחותם המלך ובשרשי נפש רוח נשמה, ומקצץ בנטיעות עץ החיים ומשחית פריו, שהם הנשמות, ושופך דמי זרעיותיו עד סוף כל העולם, ומורידם בגופים טמאים, ותחת שיכנסו בבנים נאמנים וכשרים, מהרסם, ותהיינה נפוצות ברוחות רעות, ומפגל בקדשי שמים ומכחיש ח"ו פמליא של מעלה, כי גורם שיושפע שפע טוב העליון לצד הטומאה, תחת אשר יושפע לקדושה להרבות הטוב בעולם. ועי"ז גורם לעכב הגאולה, כמ"ש חז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, וכיון שהורידם מחדש בטומאה, זה צע"ר השמים וצער כל העולמות שמעכב תשועת ה'. (ע"פ לשון מהרח"ו בשערי קדושה ח"ב שער ח וחמדת ימים פ"א משובבים. מרן החיד"א בציפורן שמיר סי' ו אות ע עב-עג)

והעונש ע"ז, הוא בין בהיותו בזה העולם ובין בעולם הבא, כי עוד בחיים חיותו, הנה מלבד מה שמהרס גופו ונפשו ונעשה מר נפש, גם מונע השפע הטוב ממנו, כי המזיקים אשר נבראו בעוונותיו מסבבים אותו ונוטלים מה שנגזר לו לטובה, ועי"ז גורם לעצמו עניות בתורה ובממון, ומביא על עצמו כמה וכמה גזירות קשות ורעות, כמיתת בנים ויציאתם לתרבות רעה וכיוצא בזה, כנגד מה שהוסיף צרות רבות בעולם במניעת השפע הטוב. וגם בעוה"ב, הנה כל המזיקים הללו נדבקים בו בצאתו מן העולם, ונידון על ידם בדינים קשים ומרים, ומלבד עונשו על עצם העבירה, גם תובעים ממנו כל מה שהאריך הגלות בעוונותיו, ואינו זוכה ליהנות מזיו השכינה, אשר הוא תכלית כל עוה"ב. (ע"פ מרן החיד"א וחמדת ימים שם)

עוד בזוה"ק (שם) תנן אמר ר' יהודה לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא בר מהאי דכתיב לא יגורך רע כלל. עכ"ל. אמנם מאידך איתא בזוה"ק (פר' ויקהל דף ריד ע"ב) וז"ל: בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא מסתכלן בעובדוי אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה והשתא פגים ארונה (דברית) דיליה, בהאי הא לית ליה חולקא בצדיקיא, מסתכלן ביה ודיינין ליה ומפקי ליה לבר מכללא דאדם, כיון דאפקי ליה מכללא דאדם אפקי ליה מכללא דכלהו אחרנין דאתעתדו לחיי עלמא ויהבי ליה לההוא סטרא דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם, כיון דאתמסר לההוא סטרא ווי ליה דאעלין ליה בגיהנם ולא נפיק מניה לעלמין, על דא כתיב (ישעיה סו) ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו', אינון דאשתארו מכללא דאדם, והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא, תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי, ועכ"ד טב ליה דלא יעול בארונא דהא כל זמנא דגופא קיים נשמתא אתדנת ולא עאלת לאתרה, בר אינון חסידי עליונין קדישין דאתחזון לסלקא בגופיהון זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, בגין דלית חובה דקשיא קמי קודשא בריך הוא כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, ודא לא חמי אנפי שכינתא, על חובא דא כתיב (בראשית לח) ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יי', וכתיב (תהלים ה) לא יגורך רע, מה כתיב הכא ויעש בצלאל את הארון, וכי אמאי לא עבדו אינון חכימין דעבדו משכנא ית ארונא, אלא בצלאל סיומא דגופא דאיהו רזא דברית קדישא ונטר ליה ואיהו קאים בעדבא דחולקיה, איהו אשתדל בעובדא דיליה ולא אחרא, אתו כלהו חברייא ונשקו ליה. עכ"ל מבואר בהדיא דתשובה מועלת גם בעוון זה.

ובספר ראשית חכמה (שער הקדושה פרק יז) כתב לבאר, דכוונת הזוה"ק שתשובתו קשה משאר העבירות, כי בכל תשובה צריך לשוב באבר שבו חטא, אבל החוטא בפגם הברית אינו תלוי בתשובת הברית לבדה [כגון שישא אשה], אלא צריך שישוב תשובה גמורה וחזקה, כאילו פגם בכל אבריו, וצריך לסגף עצמו בהכנע גדול כדי לשוב. ובשל"ה הקדוש (שער האותיות אות ק') כתב לבאר דבריו, דבשאר העבירות, על דרך משל, אם חטא בלשון הרע או בלשון שקר, אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחכמה, ותורת חסד על לשונו, ואם חטא בהרהורים רעים, יצפין ויהרהר דברי תורה בלבו. ואם חטא בעינים רמות, אז יהא דכא ושח עינים. ואם חטא בתאות המלבוש, ילבש שק ואפר. וכן כל האברים אשר חטא בהן, ישתדל לקיים בהן המצות שכנגדן, ובזה די לו. כי לא נתפשטה העבירה בכל שיעור קומת האדם, רק באבר פרטי, ובתקונו הוא מתוקן הכל. אבל הזרע שהוא שורש ומקור כל קומת האדם, ומהזרע מתהווה האדם, אף שהתגלה באבר פרטי, מכל מקום הוא כח כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל שיעור קומתו. על כן אף אם עושה תשובה באבר הפרטי הזה, ועושה סיגופים, ושומר אותו המקום שלא יפגמנו, והוא קדוש וטהור, מכל מקום נטמא כל שיעור קומתו, וצריך להמציא תיקון לכל שיעור קומתו, הן בסיגופים כאילו היה חוטא בכל אבר ואבר, והן בקדושה יתירה, לקדש כל אבר ואבר ואז ושב ורפא לו.

עוד כתב בראשית חכמה לבאר, שאף זה מכלל קושי התשובה, שמראים לו שאינו תלוי בתשובה וכדרך שאמרו חז"ל (חגיגה טו.) באלישע בן אבויה ששמע בת קול שאינו מתקבל בתשובה והיה כדי לנסותו אם ישוב בכ"ז ויתקבל. וכתב שם להוכיח כן דתשובה מועלת גם בזה שהרי חטא דור המבול היה בזה העוון המר, ועכ"ז אמרו חז"ל (מדרש ילמדנו ילקוט תלמוד תורה, בראשית לא, ובילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז מז, ועוד) שהמתין להם הקב"ה מאה ועשרים שנה כדי שישובו בתשובה ומבואר, שהיתה תשובתם מועילה.

ב. כ"כ בספר תולדות אהרן להרה"ק רבי אהרן מזיטאמיר (תלמיד של הקדושת לוי) בפרשת שמות: שובבי"ם הם כמו עשרת ימי תשובה והוא זמן שנתקבל התפילה בבוזי' כמו עשי"ת, והבה כלל עניו שובבי"ם הוא לתקן את המדות ולקדש החושים לשמור עצמו מעצבות וכעס וגאוה וכו' דהנה צריך אדם שיתקן מידותיו ע"י תשובה ובפרט בימי שובבי"ם שאין יכולים התורה והתפילה של אדם להיות זכה וצלולה מחמת חטאת נעורים וגם כל ימי חייו צריך לבקש רחמים ע"ז ע"ד וחטאתי נגדי תמיד, ובכל יום בת קול יוצאת מהר חורב שובו בנים שובבים היינו עשו תשובה על בחי' שובבים כולי האי ואולי, ועיקר המסכים באים מחמת חטא זה, לכך צריך חיזוק גדול לשבר לבבו ולהיות שפל ברך ועי"ז ישבר המסכים ויחשוב בלבו הלא פגמתי בבחי' צדיק יסוד עולם ובהאיך אנפין איקום קדם מלכא, ויבקש רחמים ע"ז מהשי"ת שיוציא הטיפין קדישין מהסט"א ואז יתהפך הצירוף קרי ונעשה צירוף יקר.

ג. כ"כ בספר יוסף אומץ (אות תתקז) אשר חיבר איש אלקי מהור"ר יוסף יוזפא זצוק"ל וז"ל: ולפחות בכל יום תענית יזהר מטיול ושיחה בטילה שאין בו שום צורך למחייתו שעיקר התענית אינו אלא להכנעה כמ"ש בסדר תשובה שלי וביותר צריך זהירות משחוק ומרגלא בפומי שהשחוק לתענית כאש לנעורת כי עיקר התענית אינו אלא להכנעת הלב ואין דבר בעולם שמוציא מחשבות היראה מלבו כהשחוק שגם מחשבות הצריכים לגופו וממונו אין האדם זוכר בהם כלל בשעת השחוק.

וכ"כ ביסוד ושורש העבודה (שער המפקד פ"ב) וז"ל: ויזהר מאוד ומאוד משיחת חולין וכבר הזכרתי בשם האריז"ל מי ששומר על עצמו בשתיקה ארבעים יום רצופים בודאי ישיג רוח הקודש בלי ספק.

ד. כתב בספר אהבת שלום פרשת שמות, והנה בכל שבתות השנה צריך האדם לעשות תשובה שלימה, היינו בכל ערב שבת קודש צריך האדם לשוב בתשובה ולהתבייש מגודל תוקף אור קדושת שבת קודש המתגלה ומאיר בכל שבת, רק שבהפרשיות הללו שובבי"ם צריך לשוב ביתר שאת, כי עכשיו הוא עיקר העת והזמן של בירור והוצאת הנה"ק מן הסט"א, והנה העלאת הנה"ק הוא ע"י שם מ"ב, שע"י השם מ"ב אנו מעלין נה"ק כנודע, וזהו ואלה שמות בני ישראל פי' ואלה הוא בגימ' מ"ב ורומז לשם מ"ב, שמות בני ישראל הבאים מצרימה רומז לניצוצות הק' הנפולים בהקליפות הנק' מצ"ר י"ם, ורומז שבפרשיות הללו שובבי"ם צריך כל איש המשכיל לראות להעלות נה"ק בהשם מ"ב ע"י תשובה וזיכוך נפשו עד שיהיה מרכבה להשכינה הקדושה, וזהו מצרימ"ה בגימ' שכינ"ה עכ"ד.

וכתב בפרי צדיק להרה"ק רבי צדוק הכהן על השבתות בשובבי"ם וז"ל: וכבר אמרנו שעיקר זמן התיקון בשבתות שבהם, דשבת ברזא דברית, כמ"ש בזוה"ק צדיק איהו שבת, שמתחדש בכל שבת קדושת הפרשה שקורין בשבתות אלו וכו', שעיקר התיקון הוא על ידי "צעקה" ושבירת הלב, וזה פירוש הפסוקים (תהלים לד, יז) פני ה' בעושי רע וגו' המוסב על עון זה הנקרא רע, ולאחריו כתוב צעקו וה' שמע, קרוב ה' לנשברי לב, והזמן לזה בשבת שנעשה ישראל עני ונכה רוח ונותן אל לבו כל העובר עליו בימי המעשה עיי"ש. וכן אמר כ"ק הבית ישראל מגור זצ"ל, ובשבת הזמן מסוגל יותר. ודרש את הפסוק (משלי יז, י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה, גערה במבין זה שבת שניתוסף נשמה יתירה, בינה יתירה, ולבבו יבין ושב מהכות כסיל, להחליש כוחו של היצר על ידי תעניות וסיגופים.

ה. כתב הפמ"ג (או"ח אשל אברהם סי' תרפ"ה) וז"ל: טעם שובבים, עיין בשל"ה (תורה שבכתב, ריש שובבים ת"ת) ולבוש (שם סעי' א). ומתחילין מפרשת שמות, כי גלות מצרים אנו משלימין עתה, כמבואר בספרים. ובספר המגיד שלי כתבתי, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה (שמות א, א), בבעל הטורים "שמות בני ישראל הבאים", ראשי תיבות שביה. וכתבתי, "ואלה" נוטריקון ואבק לשון הרע, כי על מכירת יוסף באו למצרים, אבק במאיר נתיב אבק דק ואבק התאמצות, שאחד מתאמץ להפיל חבירו, ואבק כו'. בני ישראל "את" יעקב, ישראל מדרגה חשובה, הנפש. יעקב מדרגה שפלה, הגוף, כי הגוף מלבוש ובית לנפש. תפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג) (עיין ביערות דבש ואהבת יונתן ז"ל), ועל דרך (שיר השירים א, ט) לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, שחלק הדומם ראוי לגרר אחר חלק החי, לא הנפש אחר הגוף, כסוסי פרעה שהסוסים נמשכו בעל כרחם לים אחר העגלות. ולשון הרע חמור מכל, להיות עקרו בנפש, לנפש חיה (בראשית ב, ז) לרוח ממללא (תרגום שם). בני ישראל הבאים מצרימה בשביה, מפני ש"את" יעקב, נעשה הנפש טפל לגוף יעקב, לפיכך "איש וביתו" באו, כי בגלות מצרים שניהן בגלות, הנפש והגוף במ"ט שערי טומאה, עד שמיהר ה' הקץ וגאלם, ה' יגאלנו במהרה בימינו אמן. עכ"ל.

מעלת קדושת הפה

"ואלה שמות בני ישראל". ואל"ה ר"ת וחומרת איסור לשון הרע "שמות" ר"ת מוצא שפתיך תשמור ועשית" והוא ענין שמירת לשון הרע שאדם צריך להזהר מאוד על פיו, וכמו שכותב הבעש"ט על הפסוק "נפשי יצאה בדברו" כי לכל אדם יש ניצוצי קדושה בנשמה שלו שצריך לתקנם, והתיקון הוא ע"י הדיבור כי בדיבור אחד שמדבר, הוא מתקן ניצוץ אחד של נפש, ולכל אדם יש קצבה של דיבור, וכל דיבור שאינו טוב שהאדם מוציא מפיו מפסיד ח"ו מחייו, אבל אם מרבה לדבר דברי תורה מוסיף לו חיים כמו שכתוב במסכת אבות מרבה תורה מרבה חיים, וזה שכתב "נפשי יצאה בדברו" שהחיים של האדם תלויים בדיבור שלו, שאם ח"ו מדבר דברים בטלים ולשון הרע וכיוצא, ח"ו מסתלקת ממנו חיותם וימיו מתקצרים ח"ו. וזה פירושו שנפשו יוצאת ע"י דיבורים אסורים.

וע"י שמירת הלשון יכול האדם לתקן גם את פגם הברית, כמו שכתבו רבותינו – "הבית והעליה כד מטו עילאי מיא, אזלי ומזקי לתתאי", ומי מתקן, העליון מתקן, והנה הפה של האדם היא ברית הלשון וכאשר האדם פוגם בפה ומדבר לשון הרע ורכילות מזיק לפה התחתון שהוא היסוד ואז מטמא בריתו ח"ו ומי מתקן העליון שהוא הפה שומר פיו ולשונו ולומד בפה תורה ואז מתקן, ולכן העיקר הגדול לשמור את הפה שהוא ברית הלשון.

וכמו שפירש הקדוש ר' דוד אבוחצירא הי"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אם תעשו ל"י שהוא לשון ויסוד מקודשים, אז אני אשכון בתוך עם ישראל.

וראינו בפרשת שמות שמשה רבינו כשאמר על בני ישראל "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" נתן לו הקב"ה את ב' האותות – א. המקל נהפך לנחש. ב. היד נהייתה מצורעת, ומדוע אותות כאלו משונים שהמטה נהפך לנחש, ועוד יותר ג"כ שידו נעשית מצורעת כשלג וכי אין אותות אחרים, אלא כל זה לרמוז למשה רבינו כי דיבר לשון הרע על בני ישראל שזה מעשה הנחש ולכן המטה נהפך לנחש, שאמר והם לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, ולכן אות השני שידו מצורעת כי זה תורת המצורע שמוציא שם רע.

וכ"כ גדולה קדושת הפה, עד שאמר רשב"י אם הייתי במעמד הר סיני הייתי מבקש ב' פיות, אחת ללימוד התורה ואחת לעולם הזה לבקש לחם חלב וכו'.

וז"ש "וינהג את הצאן אחר המדבר" "המדבר", אותיות מדבֵר, שהכוונה היא על קדושת הדיבור מה מותר לדבר מה אסור לדבר. וכן אחר אותיות של מדבר יש אותיות נהג"ש עולה בגי' משיח, שמשה רבינו הנהיג את הצאן שהם עם ישראל בתורה וביר"ש ובמצוות, לעשות הכל כדי לזכות לביאת המשיח במהרה וברחמים.

וכן כתוב "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" כתב על זה רבי רחמים מאזוז זצ"ל כאשר יענו אותו, כלומר אם עונים חזרה במריבה זה גורם שהריב יגדל וירבה, "כן ירבה וכן יפרוץ", אלא צריך "ויקוצו" יש לקצוץ ולבקע את הריב.

ידוע מה שכתב בעל "קהילת יעקב" על הפסוק "ותעל הצפרדע", כידוע צפרדע אחת היתה והיו מכים אותה, וכמה שיותר הכו אותה, היתה מוציאה עוד אלפי צפרדעים, שאל הרב א"כ מדוע המשיכו להכותה, הרי הם עושים פעולה הפוכה, והשיב, מאותה סיבה שאנחנו עונים לבעל הריב, הרי אנחנו יודעים שתהיה מזה רק מריבה גדולה יותר ובכל זאת עונים לו. ולכן צריך לשמור את פיו ולשונו.

וכתב החפץ חיים בפרשת חוקת שכשמשה היה מהרהר בלבו ואומר מה חטאו העם הזה שנשתעבדו יותר משאר האומות, ראה שני אנשים (דתן ואבירם) ניצים. אמר לרשע למה תכה רעך? אמר לו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? אז נתישבה דעתו של משה ואמר "אכן נודע הדבר", כעת אני מבין על מה השעבוד הנורא הזה, משום שיש בהם עוון לשון הרע.

ולכן בתקופת הפרשיות של ימי השובבי"ם עם ישראל מתקנים את חטא הלשון ומרבים בתענית דיבור אף בדבור חול משום שעל ידי הדבורים בסופו של דבר נגרם איסור לשון הרע ורכילות, ועוון הזה חמור עד מאוד משום שכשאדם חוטא בשאר אבריו, בורא מלאך של חבלה בלי פה, ואז הקדוש ברוך הוא מרוב טובו מטה הדין כלפי חסד, אבל מי שמדבר לשון הרע בורא מלאך מקטרג הנברא עם פה ולשון, כי מכיון שנברא על ידי הדבור הוא כבר מקטרג במו פיו. ותובע את שלו.

ושמא יאמר אדם ומה אני עושה, בסך הכל מדבר, ומוציא רוח מפי? כבר כתב החיד"א (ראש דוד פרשת שלח לך) על דברי שלמה המלך "כי יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו", לכאורה מהו הקשר בין יצירת הרים ורוח לשיח האדם? אלא הכונה היא שלולא ההרים, רוחות הסערה שבעולם היו משברות והורסות את העולם, ולכן הקדוש ברוך הוא ברא הרים בכדי לעצור את הרוחות הללו. וזהו מה שאמר שלמה המלך "מגיד לאדם מה שיחו" מכאן תבין מה יכולה לעשות רוח, ואל תאמר ומה בכך. ולעומת זאת מי ששומר את פיו מלדבר רע ומשתמש בו רק לדברי קדושה, אין ספק שיכול להפוך עולמות, לשנות גזירות רעות לטובות.

וכמ"ש רבינו יוסף חיים זצ"ל עה"פ "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ריש פ' מטות) שמי שמקפיד לא לחלל את דיבורו בדברים אסורים, אז שכרו הוא ש"ככל היוצא מפיו" - הקדוש ברוך הוא יעשה וישמע ויקבל את תפילותיו.

ומסופר על הגאון ר' זלמן אחיו של רבי חיים מואלז'ין שהיה בקי בכל התורה שבכתב ושבעל פה, ומעולם לא דיבר דברים בטלים, וכשהיה מבקש לאכול היה אומר הלכות סעודה כלשון מרן בשו"ע ואז היו מבינים שהוא רעב, וכשהיה צריך לישון היה אומר הלכות קריאת שמע, כך שכל חייו היו קודש קודשים. ולכן הצדיקים תפילותיהם וברכותיהן מתקבלות לפני בורא עולם ומשפיעות על האדם טובה והצלחה על ידי ברכותיהם משום שיש להם פה קדוש כמו שכותב הרמב"ן (מלחמות ה') בהשגותיו על בעל המאור "איך פה קדוש יאמר כן"?! כך היחס לצדיקים הקדושים.

לכן כל אדם ימעט בדבורים בטלים וירבה בלימוד התורה ובפרט בזמנים האלו, וכתוב "ודברת בם" (בדברי תורה), "בם" בגימטריה ארבעים ושתים כמנין ימי השובבי"ם, שהם גם ארבעים ושתים רמז על רבוי התורה בימים הללו.

וכתב הגאון רבי אליהו מוילנא באגרתו: כל עמל האדם לפיהו ויכול לתקן בפה יותר מכל תעניות וסיגופים שבעולם כידוע אין קץ לשכר השומר פיו ולשונו, ומה גם שעל ידי זה יגיע למעלות שלא נוכל לשער. ועוד ידוע דע"י שמירת פיו וקבלת עלבונותיו יזכה להיות מוכשר שהתורה תשרה בו כמ"ש בתפילה אלהי נצר לשוני ונפשי כעפר פתח ליבי בתורתך.

וכתב מרן החיד"א שנהגו בשבועות אלו לעשות שבוע שלם תענית של דיבור ואכילה, ומכיון שירדה חולשה לעולם וקשה לעשות תענית של אכילה, לפחות צריך לעשות תענית דיבור ולמעט בדיבורים של חולין, ולהרבות בדברי תורה, ובזה יחשב כתשובת המשקל כמובא בצוואת ר' יהודה החסיד לתיקון לשון הרע.

ואל יאמר האדם אני ילמד הלכות לשוה"ר וכל ההלכות הקשורים לדיבור ובזה די שזה אינו, כמ"ש החפץ חיים דאדם שלמד לעשות כלי ולא נתנסה בזה לא מחייב שיצליח לעשותו ככל הצורך אפי' שלמד כל פרטי העשיה ואינו נקרא אומן עד שיאמן עצמו, וא"כ ה"ה הכא דאפי' שאדם למד ההלכות אם לא התרגל וניסה לשמור פיו לא יצליח לשומרו וע"כ צריך להיות אומן שפירושו שכבר עבר והתנסה בדבר והצליח.

ו. וכעי"ז ברש"י שם: הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות. ועי' עוד בלשון המדרש (ויקרא רבה אחרי מות פרשה כג סי' יב) שלא תאמר שכל מי שהוא בגופו נקרא נואף, [אלא אפילו] נואף בעיניו נקרא נואף, שנאמר ועין נואף שמרה נשף וגו'.

ז. כתב רבינו הרמב"ם (פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה ב) ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביפיה, אסור. ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, ונתכוון להנות, כמי שנסתכל במקום התורף. ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור. ע"כ. וכעין זה כתב מרן השו"ע (אבן העזר סי' כא סעי' א) והוסיף אלא צריך האדם להתרחק מן הנשים מאד מאד.

עוד כתב הרמב"ם (פ"ד מהלכות תשובה ה"ד) חמשה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהם דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא, ואחר מהם המסתכל בעריות, שמעלה על דעתו שאין בכך כלום, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

בחומר הדבר אמרו חז"ל (עירובין יח:) המרצה מעות לאשה מידו לידה, או מידה לידו, בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני, לא ינקה מדינה של גיהנם, ועליו הכתוב אומר: יד ליד לא ינקה רע, לא ינקה מדינה של גיהנם. עוד אמרו (סנהדרין צב.) כל המסתכל בערוה קשתו ננערת, והיינו שאינו מוליד, או שכוחו נחלש. ובזה מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית (אורחות חיים הלכות ביאות אסורות אות יג). ואם מפקיר עיניו בכל עת לראיות אסורות, נחשב מומר לדבר אחד, ונמנה בין פושעי ישראל, והוא בכלל ארור רח"ל (עי' רבינו יונה בשערי תשובה שער א אות ו).

בזוה"ק (פר' פקודי דף רסה:) אמרו בזה, כי המתפתה ללכת אחר עיניו, כוחות הטומאה הולכין אחריו ומתדבקין בו, ומטמאין אותו עוד, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא, רח"ל.

ורבינו האריז"ל בשער טעמי המצוות (ריש פר' קדושים) כתב, שהראיה עושה רושם בנשמה. ואם ראה ראיה אסורה ודבר רע. נדבק בו מן הרע, ומתחלפת נשמתו לטומאה ח"ו.

והנה ידוע מ"ש חז"ל (תנחומא פרשת חוקת הוספה לסימן א) גבי רבי מתיא בן חרש, שפעם אחד נתקנא השטן ביראתו וקדושתו ונתאמץ להכשילו, עד שאמר רבי מתיא בן חרש בלבו: מתיירא אני שמא ישלוט בי יצר הרע, ומה עשה אותו צדיק, קרא לאחד מתלמידיו שהיה משמשו, ואמר לו: בני, לך והביא לי אש ומסמרים, כיון שהביאם, הבעירם באש ונעץ אותם בעיניו. וביאר בזה רבינו הבא"ח (שנה ראשונה הקדמת פרשת ואתחנן) בשם המקובלים, דרבי מתיא בן חרש היה גלגול פלטי בן ליש, שאע"פ שנעץ חרב בינו לבינה ועמד בנסיון ולא נכשל במיכל בת שאול שהיתה אשת דוד, מ"מ נהנה בעל כרחו מראייתה, ועתה רצה לתקן ענין זה, ולכן נתגלגל ברבי מתיא בן חרש, ונמסר תחילה ביד היצר להסיתו, וכשנתגבר על יצרו בא על תיקונו. וכתב ע"ז רבינו הבא"ח וז"ל: נמצא לפי האמור, דפלטי הוצרך להתגלגל ולסבול צער הגדול הזה, של עוורון עינים, שעוור אותם בידים בגחלת של ברזל, שהוא צער דאי אפשר לאדם לסבלו, וכל זה בעבור הזנת עינים שלו שזנו מן ראיית אשה שאינה שלו, בעל כרחו ושלא ברצונו. והדבר יפלא, על מה היתה כל החרדה הזאת, שהוצרך להתגלגל כדי לסבול צער הגדול הזה. אך כפי האמור מובן שפיר, מפני שתכלית הנאת הצדיקים והזנתם, הוא בעינים שלהם בגן עדן העליון, לכך צריך לדקדק בדבר הנוגע לעינים, אפילו בעבור דבר קל כחוט השערה, לסבול עליו צער קשה ומר מאד, כדי לנקותם ולזככם היטב היטב לגמרי. עכ"ל. וידוע ג"כ מה שכתבו בתשובת הגאונים (שערי תשובה קעח) שרב היה נזהר כל ימיו מהסתכלות לצדדים ואפילו לפניו, ואחר שנפטר לא יכלו תלמידיו להחזיק בכל מעלותיו, ועל כן כל אחד החזיק במעלה אחת, והנהגה זו קיבלו רב יוסף ורב ששת אחריו, ולא יכלו לעמוד בה, עד שסימו את עיניהם.

ח. גמ' יומא (כט.) וברש"י פירש שהוא לענין הכחשת הגוף, ובתוס' רי"ד פירש באופן אחה שיותר האדם מתאוה על העבירה כשמהרהר עליה מכשעוסק במעשה העבירה עצמה. וע"ז אמרו וסימנך ריחא דבשרא, כשאדם מריח הצלי יותר מתאוה לו ממה שהיה מתאוה אם היה הבשר לפניו.

ט. גמ' נדה (יג:) וע"ש במהרש"א שפירש שמכיון שמתוך ההרהור הוא בא לידי טומאה, על כן הוא נדחה ממחיצתו של הקב"ה שהוא מקום טהרה.

ולרוב הראשונים הוא איסור דאורייתא כן מוכח בתוס' בע"ז (כ:), וכ"ה ברמב"ן חולין (לז:), ובסמ"ג (לאוין קכו) וברבינו יונה (שערי תשובה ש"ג אות מ-מא) ובאורחות חיים (הל' ביאות אסורות אות יג), והובא בב"י באבן העזר (סי' כא). ובבית שמואל (שם ס"ק ב) כתב, דאף דלהרמב''ם איסור ההסתכלות מדרבנן, מ"מ איסור ההרהור מה"ת, ועמדו ע"ז באחרונים.

כתב רבינו האור החיים הקדוש (ויקרא יח, ב) כי כל האיסורים שבתורה יש באדם כח להשמר מהם, אבל תאוות העריות לא יוכל לעמוד בה אלא אם ירחיק עצמו משני דברים, שלא יסתכל בעריות ושלא יחשוב בהם, ובפרט אם כבר נכשל, מוכרח לערוך מלחמה בתחבולות להתרחק בתכלית משני אלו.

וכתב בספר החינוך (מצוה קפח) וזת"ד: כלל הדבר הוא, שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה, ולא בדבור, ולא שום רמז כדי לקרב דעת האשה עם דעתו, אלא באשתו לבד. ואין באפשר להגיד פרטי הענינים שידע האדם לעשות לקרב אליו דעת האשה שהוא קל, ולכן הזכירו חז"ל קצת מהם, ובשאר הדברים יזהר כל אחד ואחד לשמור עצמו, לפי מה שימצא את גופו, כי ה' יראה ללבב. וכל מה שהזהירו חז"ל, אין אדם רשאי לזוז מדבריהם, ואף על פי שאינו מתאווה כל כך, לא יאמר מה איכפת לי אם אסתכל בנשים, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו חז"ל באומרם כי היצר בתחילה חלש מאוד, והולך ומתחזק על האדם הרבה. ואתה בני הזהר על זה מאוד, ואל יבטיחך יצרך, אלא שמור נפשך בכל ההרחקות שהודיעונו חז"ל בפרט, ולא לפרוץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל. ובמה שלא הזכירו הם, יש על כל אחד ואחד לעשות כפי מה שיראה לו לצורך עצמו, שאם הוא מוצא עצמו שצריך גדר, אף על המותר יגדור עצמו. ע"כ.

י. כ"כ השו"ע (אבהע"ז סי' כג סעי' ז) וז"ל: חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו, ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי (פי' הושאל לשון זה של הבאי לדברי הבל) לדברי האמת שהם אוחזות לבב הקדושים. עכ"ל.

ומקורו ממה שאמרו בשבת (קיח:) אמר רבי יוסי: מימי לא נסתכלתי במילה שלי. ופרכינן דהרי שאלו לרבי מ"ט קרו לך רבינו הקדוש, ואמר משום שמימיו לא נסתכל במילה שלו. [ופירש"י: דאם זכה ליקרות רבינו הקדוש מחמת כן, גם לרבי יוסי צריך לקרות כן]. ומשנינן דרבי מילתא אחריתי הוה ביה [שמחמתה נקרא קדוש] שלא הכניס ידו תחת אבנטו. ע"ש.

יא. עי' בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ה) דביקש אנטונינוס מרבי שיסתכל עם מל עצמו כהוגן, ואמר לו רבי: בדידי לא איסתכלית מן יומוי, ובדידי אנא מסתכלא. ומבואר דבשל אחרים כ"ש שלא יסתכל.

יב. כ"ה בספר חסידים (סימן שצג) וז"ל: כל מצוה הבאה עבירה על ידה, מוטב שלא יעשה המצוה, כמו מצוה לשמח החתן, ואם יש פריצים, ויודע שבלא פריצות לא יהיה, או אינו יכול להיות בלא הרהור, או אינו יכול להיות מלראות בנשים, אל יהיה שם. ע"כ. ובעווה"ר לפעמים ישנם קרובי משפחה שאינם נוהגים בגדרי הצניעות, ובשמחות שלהם מצוי מכשולות, ויזהר מאד בזה. ובכלל זה שלא יהיה גרמא בנזיקין לבניו הקטנים אם ילכו לשם. ועי' עוד בלשון הספר חסידים (סימן ט): ועיקר חוזק החסידות, מתחילה ועד סוף, אע"פ שמתלוצצים עליו אינו מניח חסידותו, וכוונתו לשמים, ואינו רואה פני נשים, בפרט בין אנשים אחרים שכולם רואים הנשים, כגון שהיה בבית החופה, שהנשים שם מלובשות עדיים, והכל מסתכלין והוא אינו מסתכל, לפיכך יזכה לרב טוב הצפון, כמ"ש אשר צפנת ליראיך, ועינו תשבע מזיו השכינה, מלך ביפיו תחזינה עיניך.

בזמן שהאדם מתגבר על יצרו, הקב"ה שמח ומתפאר בו, ומכריזין עליו בשמים, ואין לשער עוצם שכרו. ואמרו חז"ל (מסכת כלה פ"א) כל המפנה עצמו מן העבירה ולא עשאה, אפילו הוא ישראל, ראוי ולהעלות עולה ככהן גדול ע"ג המזבח, וכל מי ששמר עצמו וניצול מן העבירה בעולם הזה ולא עשאה ניזון מזיו השכינה כמלאכי השרת. וכן אמרו (מדרש רבה ויקרא פרשה כג סימן יג, ומסכת דרך ארץ פרק עריות הי"ג) כל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנו, זוכה להקביל פני שכינה, ודרשינן לה מקראי. ועוד אמרו (קידושין לט:) ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה, והיינו כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה. וכן אמרו (מכות כג:) ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

יג. כ"ז מהפלא יועץ ערך ראיה. ועי' בדברי רבנו האריז"ל (שער הכוונות דרושי הציצית דרוש ז, דף ז' ע"ג) שכתב וז"ל: ודע כי האדם צריך להסתכל בציציות בכל שעה ורגע, כמו שאמר הכתוב וראיתם אותה והוא תועלת גדול לנשמה, שלא יזדמן חטא לידו אם יזהר בכך, וגם ישיג תועלת גדול. ע"כ.

יד. כ"כ רבינו הבא"ח בספר כתר מלכות, וז"ל: טוב שילמוד האדם בתורה שע"פ לאור הלבנה, שרומזת לתורה שבע"פ, לקיים מה שאמרו חז"ל לא איברי סיהרא אלא לגירסא. ואם מצטער מעט בעיניו מחמת מיעוט האור, אדרבה, הא עדיף ליה טפי, לתקן מה שפגם בעיניו וכו'.

טו. כ"כ ביסוד ושורש העבודה שער המפקד (פ"ב תיקון ימי השובבים). וראה בספר שיח יצחק (להגאון מווערבוי זצ"ל) עה"ת שכתב וז"ל: עי' שו"ת שמן רוקח (ח"ב סי' י) כותב שם תיקון לבעל-תשובה וז"ל ובלילה לא ישכב עד שילמוד שיעור קבוע, ויש להוסיף לזה תבלין, שארז"ל באדר"נ (פל"ח) אר"י בר יוסי כל זמן שישראל פרוצים בעריות שכינה מסתלקת מביניהם, ובמס' תמיד (דף ל"ב ע"א) ארז"ל כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו עכ"ד ז"ל, וזה בודאי הטעם שנעורים אור ליום הששי בכל ערי המערב, וכמבואר בספר חק לישראל, יען דמובא שם דיום ו' מסוגל לתקן חטא זה, וע"כ נוהגים ג"כ להיות נעורים בלילי השובבי"ם עכ"ל.

כ"כ בהקדמת אגלי טל (להגה"ק מסאכטשוב) על ל"ט מלאכות, כי תיקון הברית תלוי ביותר בלימוד התורה, וביותר בלימוד התורה בעיון, על פי מה ששמעתי מאדומו"ר זצ"ל (הרה''ק מקאצק) בפירוש דברי הזוה"ק שעל חטא שז"ל אינו מועיל תשובה, משום דתשובה הוא בלב כדכתיב ולבבו יבין ושב וגו', ופגם שבזרע הוא במוח, והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון, וכן מצאתי בספר זרע קודש, ועל כן עיון הלכה שהוא במוח, וכל שכן מי שמחדש חדושים, הרי התיקון גם כן במוח. ובזוהר דבגלותא בתראה אתקיים בהו וימררו את חייהם בעבודה קשה זו קושיא, בחומר דא ק"ו, ובלבנים דא ליבון הלכה, ובכל עבודה בשדה דא ברייתא, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך דא תיקו, הרי דכמו שהיה התיקון במצרים מפגם הוצאת שז"ל כידוע ע"י שעבוד ועבודה גופנית, כמו כן נעשה התיקון על ידי יגיעה ועיון בלימוד התורה, והטעם כנ"ל מפני שהתיקון הוא במוח עכ"ד.

וכ"כ נוצר חסד אבות (פ"ג מ"ה), וז"ל ואמר לי הגאון הקדוש מוהרא"ד מבוטשאטש בילדותי, בני אומר לך דרך השם, כתיב לאמר לאסורים צאו ודורשין לאסורים אלו תלמידי חכמים שאוסרין עצמן למקרא ולמשנה ולהגדה, מאי היה סברא שתלמידי חכמים לא יצאו מן הגלות, אלא תלמיד חכם בילדותו אוסר עצמו לתורה, היצר מקטרג מאוד לבטל מדברי תורה, והתורה עליו כעול קשה כמות, והוא יושב ושונה וממית עצמו על דברי תורה להגות בגמרא ופוסקים, ומצפה שיזכה ללמוד לשמה בנועם זיו השכינה, וכן הן סגופים גדולים יותר מכל הסגופים שבעולם, ללמוד תורה יומם ולילה, ולפום צערא כך הוא השכר, ושלמה אמר אף חכמתי, שלמדתי באף ובטורח וביגיעות, עמדה לי בעת דוחקי, וכל זה הצער כל זמן שנפשו גולה בגלות מר של יצר הרע, אבל כשיזכה לבחינת "קרבה אל נפשי גאלה" בפרטיות וכן לעתיד בכללות כל העולם, כשיתגלה נועם ואור עריבות מתיקות ידידות התורה, אז תלמידי חכמים יוצאין מן המאסר והגלות ע"כ דברי קדשו, ודברי פי חכם חן מתוק לנפש, עכ"ד.

טז. כ"כ בילקוט אוהב ישראל להגה"ק מאפטא (אות צ).

ירבה האדם בקריאת תהלים בימים האלו

ש'מו'ת ב'נ'י י'שרא'ל ה'באי'ם מצרימה' ס"ת תהלי"ם ור"ת משבי"ה שע"י אמירת התהלים מוציאים נצוצי הקדושה מהשביה

ורבותינו אמרו "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ר"ת משבי"ה.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ס"ת תהלי"ם.

והיינו שבאמירת התהילים בכוונה גדולה יש כח להוציא ניצוצי הקדושה מהשבי'ה שהם הקלי', וכמו שידוע שהתהלים מזמר עריצים ומכרית כל הקוצים.

גם תהלי"ם אותיות "תיקון מילה" שעי"ז זוכים לתיקון היסוד.

גם מילה ר"ת "המנחיל מנוחה לעמו ישראל".

והיינו שבכל זמן שיש לאדם צרה יקרא תהלים ויזכה למנוחה בע"ה.

ישראל הבאים ר"ת וס"ת מיל"ה.

את יעקב איש ס"ת שב"ת לומר לך ששבת ומילה הם תיקון גדול בחטאות נעורים.

יקרא כל התהלים בלי הפסק ויראה נפלאות בדוק ומנוסה

ומאחר שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תהלים א') שביקש דוד המלך שקריאת תהלים תחשב כעוסק בנגעים ואהלות, לכן כתב הפלא יועץ (ערך תהלים) נראה שמועיל לימוד התהילים לתיקון הברית כלימוד סדר טהרות שכתבו גורי האר"י שמועיל לתיקון פגם הברית. עוד כתב שעל כל אדם ללמוד כל ספר תהלים בכל שבוע מידי שבת בשבתו, ואף שכתבו הפוסקים שמי שיכול ללמוד הלכה ופלפולים ועוסק בתהלים, נחשב לביטול תורה כלפיו. מכל מקום אם קורא פעם אחת בשבוע באופן זה לא דברו, ועת לכל חפץ, ומה גם אם קוראים אותם ברבים יש להם חשיבות מיוחדת.

וכתב עוד (בשם ספר "עמק המלך") שהרגיל בספר תהלים דוחה כל מיני פורענויות ופגעים רעים מעליו ומעל בני ביתו ומעל כל בני דורו. ומגלגל עליהם כל מיני שפע ברכות טובות והצלחות, ואין דבר להגן מפני המזיקים כאמירת קדיש על התהלים. והרוצה לדבוק בו יתברך ובשבחיו, ידבק בספר תהלים, וקבלה מאנשי שם הקדושים שמי שיש לו איזה דוחק השעה או צער, או שהוא מהלך בדרך וכדומה יקרא כל התהלים בלי הפסק בכונה ובהכנעה ויראה נפלאות וזה בדוק ומנוסה.

ולכן בימים אלה, מעלה גדולה יותר לעשות תענית דיבור וזה עולה כמו הרבה תעניות, וקוראים ג' פעמים תהלים כי יחד עם ח' פרקים הראשונים יוצא גי' חת"ן שהחתן נחשב לברית חדשה ונמחלים עוונותיו, אבל מי שלומד תורה כל היום ולא מדבר דברים בטלים, בודאי שעולה לו למעלה עצומה, כי העיקר הוא התענית דיבור. אלא שמי שקשה לו ללמוד יקרא תהלים בכוונה, אבל ת"ח שכל היום עוסקים בתורה הקדושה ילמדו כל היום בלא הפסקה בתענית דיבור ויעלה להם מספר תעניות.

מעלת התהילים

הגה"ק רבי יוסף חיים זנענפעלד זי"ע רבה של ירושלים עיה"ק היה ידוע כגברא דמאריה סייעיה, ועל כתיפיו נשא הן מה שישב על מדין להורות ההלכה בעיר הקודש, וגם נשא במשא העם, לעזור ולייעץ לכל אחד מאנשי ירושלים בענייניו הפרטיים. ואף היה משכין השלום בין איש לאחיו, וראו בחוש היאך שבכל אשר הגרי"ח היה מעורב בו היתה הברכה שורה. פעם שאלוהו מקורביו במה זכה להיות 'גברא דמאריה סייעיה', והשיב, שזכה לכך מפני שהוא מסיים את ספר התהילים כולו בכל יום ויום. והוא נוהג כן אחר שהוא נישא לאחר שנת העשרים, וידועים דברי חז"ל על הנישא לאחר שהיה בן כ' שעליו להישמר כל ימיו (ראה קידושין כט:), וכיון שאין דבר המטהר את נפשו של אדם כמו אמירת תהילים, על כן מסיים אני בכל יום כל ספר התהילים.

כן כתב הגה"ק הנודע ביהודה זי"ע בתשובותיו (מהדו"ק אריח לה), לאיזה חוטא - ידבק מאד בשירות ותשבחות של דוד המלך ע"ה שזה דבר גדול להלהיב בלב האדם אהבת הבורא ב"ה. כיו"ב מספרים על הגה"ק רבי שלמה קלוגר זי''ע שהיה מסיים את ספר התהילים בכל יום ויום.

חלום בהצלת כפר בזכות קריאת התהילים

כתב ב'עמק המלך' (שער תיקוני תשובות דף טו הובא בשל"ה מס' חולין), מצאתי כתוב בספר שחיבר מורינו הר"ר אביגדור קרא... שבכפר אחד הסמוך לערפורט היה איש פשוט שלא היה יודע כי אם פשוטי המקרא, והיה זקן ונפטר בשיבה טובה, ותוך שלושים יום לפטירתו בא בחלום לחכם אחד מופלג וחסיד שהיה שם בעיר, ובין זרועותיו נשא עמו ספר קטן, שאלו הרב וכי לא אתה זה שקברנוהו ביום פלוני, אמר לו, כן אני הוא, שאלו הרב מהו הספר הזה אשר לך, אמר לו 'ספר תהלים', ובאתי להזהירך שתזהיר את כל בני הישוב שהייתי דר בו, שימלטו נפשם משם, כי כלתה עליהם הרעה, כי כל זמן שהייתי חי וגמרתי את כל ספר תהלים בכל יום, כמה שנים, בזכות זה האריכו שלווה, ומעתה אין מי שיגן עליהם. למחרת קרא הרב לכל בני הקהילה ומסר להם את הדברים הנוראים שראה בחזיון הלילה, ואכן כל אלו אשר נסו מהעיר הצילו את נפשם, ואלו שנשארו בבתיהם פגעה בהם יד ה' רח''ל. חזינן מכאן כוחם של מזמורי התהילים שהצילו את כל העיר מכליון וחרץ.

ומהיום ההוא ששמע אבי מורי הקדוש ז"ל, היה מסיים בכל שבוע את כל ספר תהלים... כי מי שהוא רגיל ודש בו בספר תהלים הוא דוחה כל מיני פורענות וכמה פגעים רעים, מעליו ומעל משפחתו, ומעל כל בני דורו, ומגלגל עליו ועליהם כל מיני שפע ברכות והצלחות, אשרי הזוכה ומזכה הרבים, ע''כ מצאתי בספר הנ"ל דר' אביגדור קרא (עכ"ל עמק המלך). ואם בכל השנה הדברים אמורים, ק"ו בימים קדושים אלו.

המסיים בכל שבוע ספר תהלים אין בזה משום ביטול תורה

הפלא יועץ (ערך תהלים) מאריך בגודל התיקון שנעשה על ידי אמירת תהילים, וכתב שלסיים תהילים אחת בשבוע אין בכך משום ביטול תורה, ומוסיף הפלא יועץ ויש קבלה מאנשי שם הקדושים, שמי שיש לו איזה דוחק השעה או צער או שהוא מהלך בדרך או עובר בים או בנהרות, יקרא כל התהלים בכל יום בלי הפסק, בכוונה והכנעה ויראה נפלאות, וזה בדוק ומנוסה. וכך כתב הרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע (לזאת חנוכה) באמירת תהילים אפשר לצאת מכל השטותים, ומכל השינויים, ומכל המצרים שיש לו לאדם.